כרעם ביום בהיר

רעמים נשמעים בחוץ והיום ג בשבט, אז יש לי סיפור לספר על רעמים בג' שבט.

זהו סיפור אמיתי, הדמויות בו לא שונו כלל. זהו סיפור לא קל על הלילה הארוך בחיי, ככה אני זוכר אותו (טוב,בסדר, השאלתי קצת זכרונות מהקרובים לי).

5 ינואר 2003 (ג שבט תשס"ג), באזור השעה 6 בערב, אחותי נעמה שומעת רעם מתגלגל ברחובות תל אביב, היא לא מייחסת לזה חשיבות רבה "... אולי יירד גשם...", כמה דקות לאחר מכן אימי מתקשרת אליה: ".... שמעת את זה? את חושבת שזה משהוא אחר?..."
7 בערב, אני נכנס למכוניתי ונוסע הבייתה מהעבודה. כמה דקות לאחר מכן, אמא שלי מתקשרת אלי : " אחותך ספּירה לא עונה לטלפון, וזה כבר יותר משעה שאני מנסה להשיג אותה, היא עזבה אחרי 5 את העבודה...היה פיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב...".
אמרתי לה שאני בטוח שזה כלום, שהיא בטח שכחה להפעיל את הנייד שלה ואין לה מה לדאוג וכו אבל לי ברור שמשהוא לא טוב קורה כאן, ספּירה היא האדם הכי אחראי שאני מכיר, היא תמיד תתקשר, בטח כשיש פיגוע ולעולם לא תעלם סתם כך. תוך כדי שאני מדבר איתה כבר שיניתי כיוון לביה"ח איכילוב. הייתי בטוח שהיא פצועה שם וסתם לא יכולה לדבר. כשהגעתי למיון שהיה מלא בפצועים ובני משפחותיהם שלחו אותי למרכז המידע. אשה נחמדה הסתכלה ברשימות, כל כך רציתי לראות את השם של ספּירה שם, איזה יופי אם היא פצועה..."... לא, אין פה ספּירה... וגם לא באף בי"ח אחר.." הם הפכו לכל כך יעילים לאחר כל כך הרבה פיגועים. הרגשתי כאילו משקולת כבדה נמצאת בתוכי והולכת וגדלה. התקשרתי לאחי קובי, הסברתי לו את המצב והחלטנו שילך להורים לעזור משם.
נוסע לאזור הפיגוע, כאילו במין תקווה לא רציונאלית שאולי אראה אותה יושבת שם, אולי בהלם, מחכה שאאסוף אותה. במקום זה רואה שוטרים אוספים שיירים אחרונים של התופת שקרתה שם...אני לא יכול לעמוד, הרגליים רועדות לי.נכנס לקיוסק סמוך (המילה פיצוציה לא מתאימה פה), קונה מיץ ענבים ושותה לפני שאני מתפרק. ממלמל משהוא למוכר על אחותי...פיגוע ... לוקח אוויר והולך משם, יש לי הרבה משימות עכשיו ואין לי זמן להתפרק (ואולי אני מפחד להתפרק).
המכון הפתולוגי באבו כביר, רק שם יהיו תשובות. קצת היה להם מוקדם לדבר איתי אז התחלנו לתאם טלפונית.
משם לנעמה, "היי אחות, אני בסביבה... אפשר לקפוץ?" "בטח, תעלה". סיפרתי לה, אם כי כשראתה אותי כבר הבינה שמשהוא לא טוב קורה פה. נסענו להורים.
ההורים היו מאד רגועים, יותר מדי רגועים, כאילו קפואים כדי שהזמן יעצור מלכת ולא יצטרכו לדעת את האמת. זה נורא לאבד אדם קרוב, זה בלתי אפשרי לאבד ילד שלך, גם כשהוא בוגר, התחבקנו.
שעה מאוחר יותר אני שוב במכון הפתולוגי מלווה בגיסי שגיא ובבעלה לשעבר של ספּירה, משה. לא אתאר מה היה שם רק אומר שקיבלנו אישור רשמי למה שכבר היה ברור. עכשיו צריך להודיע להורים...
הייתי מפוחד מאד, ביקשתי רופא, מישהו שיוכל לבוא איתי להורי להודיע להם את הנורא מכל. שלחו איתי 2 עובדות סוציאליות. חששתי לאבי שהיה אז בן 72. התקשרתי (2 לפנות בקר) לקרוב משפחה שהוא רופא, הערתי אותו ואת אשתו וחיכיתי מתחת לבית הורי עד שהם הגיעו... דחיתי את זה עוד קצת.
עלינו למעלה... אימי פתחה את הדלת,מסתכלת עלי במבט שאומר תעיר אותי מהסיוט.חיבקתי אותה ללא מילים חיבקתי את אבא שלי, לא היה לי מה לומר להם...זהו, לאחר 8 שעות של תקווה שהיתחלפה רק בסיוט טהור ונקי, מה יש לומר?.
הילדים של ספּירה מצטרפים: לינור ודודי, כולם ביחד עד הבוקר.
6 בבקר אני מתחיל להתקשר לבני משפחה להודיע על האסון. ב 8 אני נוסע הבייתה לראות את הילדים שלי. הייתי חייב לראות אותם אולי לקבל קצת נחמה.
אני מתקשר למפקד הטייסת שלי, וכאן לאחר לילה כל כך ארוך שבו אני בשליטה, אני מתפרק, לא מפסיק לבכות בטלפון, לא מצליח לומר לו כלום...
שעות לאחר מכן הלוויה,לוויה ענקית. מאות אנשים באו לחלוק כבוד אחרון לאחותי. השר דן מרידור מדבר בשם הממשלה ורק בלוויה מגלים לו שבעצם הוא קרוב משפחה שלנו (קרוב אבל רחוק).

אחותי ספּירה הייתה אשה יפה ומקסימה, יפה מלגו ומלבר. אחותנו המבוגרת בגיל אבל הצעירה ברוח. החברה הכי טובה של הבת שלה. סבתא צעירה שנראית כמו אחותו של הנכד שלה. בן אדם אוהב ואהוב. לא ניתן להתעלם ממנה, תמיד במרכז, תמיד צוחקת , מספרת בדיחות (גסות בעיקר) ובו זמנית מאד רגישה ועדינה.
בשבילי היא כל הילדות שלי, כל הזיכרונות שלי מהחלק הזה בחיי הם איתה.

...כשאמא שלי ונעמה שמעו את ה"רעם" בערב ה 5 לינואר הם לא ידעו שהם שומעים את הרגע האחרון בחיי אחותי...

מוקדש לאחותי ספּירה ולכל הקורבנות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני