לצאת לדרך

קטע מסרט הפולחן (קאלט) "מבצע סבתא":

אני רואה בקטע הזה 3 דברים מעניינים:

1. "טיפ של אלופים" - הטיפ המנצח, זה שיגרום לנו להצליח בוודאות - יש כזה דבר? אז למה לא כולם אלופים?
   
2. "...אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר..." - נשמע לא הגיוני? מגוחך? מצחיק? נראה בהמשך שזה דווקא יכול להיות מאד הגיוני במיוחד בריצות למרחקים ארוכים...
   
3. המבט הנבוך על פניו של סרג'יו.... - "...טיפ של אלופים מהגיבור הכריזמטי שלי ואני לא יודע מה לעשות עם זה...אני תקוע"
   

אז בואו נצא לדרך וננסה לשחרר את סרג'יו התקוע (רק אם הוא רוצה באמת להשתחרר).
סרג'יו רוצה טיפ של אלופים,אז יש לי בשבילו טיפ שכזה, לא בטוח שזה מה שהוא מצפה לשמוע.

אנחנו רוצים לעשות משהוא שחשוב לנו, לשנות מצב קיים, להגשים חלום. אנו שואפים להיות מאושרים, בטוחים, הורים טובים, בני זוג טובים,להצליח בקריירה שלנו, להיות אנשיםשלמים, סוערים, שלווים,מהנים... כל אחד ועולמו הוא, כל אחד שאיפותיו חלומותיו והחייםשלו שאותם הוא חי באמת כרגע.
וכל פעם כשאנחנו חושבים על השינויים האלה במודע או שלא במודע מופיעים משפטים כאלה:
"...לא טוב לי במצב הנוכחי ולא ברור לי מה באמת אני רוצה..."
"... אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל לא יודע איך להתחיל...."
"... אני יודע איך להתחיל אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון..."
"... אני יודע מה לעשות אבל אני לא אצליח כי 'אין לי' כסף/זמן/אנרגיות/יכולת/יש יותר מדי/יש פחות מדי/זה לא אפשרי/זה לא ברור/מה יגידו/מה אני אגיד וכו
במילים אחרות: התמונה שלפני מורכבת מדי מפחידה מדי ולכן אני לא זז!!!
מכונית החיים שלי תקועה במקום מסויים, אני יודע לאן אני רוצה להגיע , אבל אני לא זז, מפחד להכניס להילוך וללחוץ על הגז.
נסו לדמיין את מכונית החיים שלכם מתחילה לזוז לכיוון שאתם רוצים להגיע אליו, מה יקרה לה? ייתכן שבסופו של דבר תצליחו להגיע לאן שאתם רוצים... זאת בהחלט אפשרות, אהה?:-). ייתכן שבדרך ייקרו לכם כל מיני תקלות שיפריעו לכם או יעצרו אתכם? הגיוני. אז מה לעשות?
אתם רוצים שאני אגיד לכם מה לעשות? זה החלום שלכם, לא שלי.
אם אתם בוחרים להיתקע בחנייה וב100% הצלחה להיכשל בלהשיג את השינוי המיוחל, זאת הבחירה שלכם.
לכל מי שהחליט להשאר בחנייה אל תמשיך לקרוא , כי זה יתסכל אותך. אם בכ"ז אתה רוצה טיפ של אלופים ולצאת לדרך כדי להשיג את השינוי אז תניע את מכונית החיים שלך ובוא נצא לדרך (ברשותך אני אשב לידך כדי שתוכל לשמוע בהמשך את טיפ האלופים).
כמעט כל יום אני שומע משפט חכם שאני יכול ליישמו בחיים, אנשים קוראים ספרים שמלאים בעצות מפה ועד להודעה חדשה על איך לחיות נכון יותר איך להשיג את X את Y. כיצד להצליח פה או שם. כל יום נפתחים קורסים ללימוד משהוא.
מתי באמת זה קורה? מתי באמת אנשים עושים שינוי אמיתי?
חבר שלי קונפוציוס (יש לי חברים זקנים בני 2500 שנה) אמר:"אני שומע ושוכח, רואה וזוכר, עושה ומבין"
רק בעשייה אנחנו מבינים, רק "דרך הרגליים".
אז אם אתן טיפ של אלופים ואם לא תתרגלו אותו בפועל ביום יום, לא עשיתם כלום,זכרתם אבל לא הבנתם באמת ולכן לא הפנמתם.
עכשיו אם אתה מוכן גם לתרגל ביום יום את טיפ האלופים תמשיך לנסוע.
כולנו אנשים מוכשרים ויצירתיים, מלאים כרימון. העולם גדול ומלא אפשרויות הזדמנויות והפתעות. אם לא "נחייה" באמת, אם לא ננסה אזי לא נבין לא נפנים ולכן גם לא ננצל את האפשרויות שהעולם נותן לנו.
אם לא נזוז ממקומנו לא נתחיל את הנסיעה במכונית החיים שלנו לאן שאנחנו רוצים להגיע , לעולם לא נגיע לשם.
וכשנצא לדרך דברים יתחילו לקרות לנו, בהתחלה מעט וככל שנתקדם האפשריות יגדלו, ואולי בכלל נשנה כיוון כי נגלה דרכים חדשות שמובילות למטרות חדשות.
משעורי פיזיקה למדנו שכדי לגרום לגוף לזוז ממקומו נדרש הרבה יותר כוח מאשר לגרום לו אח"כ להמשיך בתנועה...
ז"א שהחלק הכי קשה הוא להתחיל לזוז לשם, לצאת לדרך.
אז רגע, בוא נחזור לקרמבו וטיפ האלופים שלו:"...אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר..." וואלה!!! זה בדיוק זה: אתה צריך להפעיל את כל הכוח שלך האנרגיות שלך כח הרצון שלך ואולי עוד כלים כדי להתחיל לזוז ואח"כ זה כבר יותר קל ואפשר להגביר...
ומה עם טיפ האלופים שלי? כבר שזרתי אותו הרבה פעמים בבלוג ואם לא הבנת רוץ בחזרה לכותרת...

אז יופי אנחנו בדרך....
לא נכון, עצור רגע. אתה בסה"כ קורא את הבלוג שלי, תוהה אם הוא נכון, אז זהו, שלא תבין באמת עד שלא תתרגל.

הנה לדוגמא איך אני מתרגל את עצמי:
הבלוג הזה,
רציתי לכתוב בלוג. מייד הגיעו כל הפחדים: בזבוז זמן, את מי זה מעניין, לא רוצה להחשף,נראה כמו משהוא מגלומני/ מי אני חושב את עצמי,תמיד התקשתי בכתיבה (מין סוג של דיסלקציה) והפחד הגדול מכולם אני כותב רע וכולם עכשיו יראו את זה.
אז הצלחתי להיתגבר על כל אלה (אספר יותר באחד הבלוגים הבאים "להיות חופר" או שם דומה) ויצאתי לדרך, אין לי מושג מה יקרה ואולי הפחדים יחזרו אבל אני כבר בדרך וזה כבר יותר קל. ולהיות בדרך זה גם מעניין מאתגר וכייף. אז גם אם לא אגיעבטוח שאהנה מהדרך

אז איך יוצאים לדרך ומה יקרה לנו בדרך אנסה לכתוב בבלוגים הבאים.

בנתיים תתרגל את זה ביום יום: קח משהוא שאתה רוצה לשנות וצא לדרך...
ואשמח אם תשתף אותי בחוויה

כרעם ביום בהיר

רעמים נשמעים בחוץ והיום ג בשבט, אז יש לי סיפור לספר על רעמים בג' שבט.

זהו סיפור אמיתי, הדמויות בו לא שונו כלל. זהו סיפור לא קל על הלילה הארוך בחיי, ככה אני זוכר אותו (טוב,בסדר, השאלתי קצת זכרונות מהקרובים לי).

5 ינואר 2003 (ג שבט תשס"ג), באזור השעה 6 בערב, אחותי נעמה שומעת רעם מתגלגל ברחובות תל אביב, היא לא מייחסת לזה חשיבות רבה "... אולי יירד גשם...", כמה דקות לאחר מכן אימי מתקשרת אליה: ".... שמעת את זה? את חושבת שזה משהוא אחר?..."
7 בערב, אני נכנס למכוניתי ונוסע הבייתה מהעבודה. כמה דקות לאחר מכן, אמא שלי מתקשרת אלי : " אחותך ספּירה לא עונה לטלפון, וזה כבר יותר משעה שאני מנסה להשיג אותה, היא עזבה אחרי 5 את העבודה...היה פיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב...".
אמרתי לה שאני בטוח שזה כלום, שהיא בטח שכחה להפעיל את הנייד שלה ואין לה מה לדאוג וכו אבל לי ברור שמשהוא לא טוב קורה כאן, ספּירה היא האדם הכי אחראי שאני מכיר, היא תמיד תתקשר, בטח כשיש פיגוע ולעולם לא תעלם סתם כך. תוך כדי שאני מדבר איתה כבר שיניתי כיוון לביה"ח איכילוב. הייתי בטוח שהיא פצועה שם וסתם לא יכולה לדבר. כשהגעתי למיון שהיה מלא בפצועים ובני משפחותיהם שלחו אותי למרכז המידע. אשה נחמדה הסתכלה ברשימות, כל כך רציתי לראות את השם של ספּירה שם, איזה יופי אם היא פצועה..."... לא, אין פה ספּירה... וגם לא באף בי"ח אחר.." הם הפכו לכל כך יעילים לאחר כל כך הרבה פיגועים. הרגשתי כאילו משקולת כבדה נמצאת בתוכי והולכת וגדלה. התקשרתי לאחי קובי, הסברתי לו את המצב והחלטנו שילך להורים לעזור משם.
נוסע לאזור הפיגוע, כאילו במין תקווה לא רציונאלית שאולי אראה אותה יושבת שם, אולי בהלם, מחכה שאאסוף אותה. במקום זה רואה שוטרים אוספים שיירים אחרונים של התופת שקרתה שם...אני לא יכול לעמוד, הרגליים רועדות לי.נכנס לקיוסק סמוך (המילה פיצוציה לא מתאימה פה), קונה מיץ ענבים ושותה לפני שאני מתפרק. ממלמל משהוא למוכר על אחותי...פיגוע ... לוקח אוויר והולך משם, יש לי הרבה משימות עכשיו ואין לי זמן להתפרק (ואולי אני מפחד להתפרק).
המכון הפתולוגי באבו כביר, רק שם יהיו תשובות. קצת היה להם מוקדם לדבר איתי אז התחלנו לתאם טלפונית.
משם לנעמה, "היי אחות, אני בסביבה... אפשר לקפוץ?" "בטח, תעלה". סיפרתי לה, אם כי כשראתה אותי כבר הבינה שמשהוא לא טוב קורה פה. נסענו להורים.
ההורים היו מאד רגועים, יותר מדי רגועים, כאילו קפואים כדי שהזמן יעצור מלכת ולא יצטרכו לדעת את האמת. זה נורא לאבד אדם קרוב, זה בלתי אפשרי לאבד ילד שלך, גם כשהוא בוגר, התחבקנו.
שעה מאוחר יותר אני שוב במכון הפתולוגי מלווה בגיסי שגיא ובבעלה לשעבר של ספּירה, משה. לא אתאר מה היה שם רק אומר שקיבלנו אישור רשמי למה שכבר היה ברור. עכשיו צריך להודיע להורים...
הייתי מפוחד מאד, ביקשתי רופא, מישהו שיוכל לבוא איתי להורי להודיע להם את הנורא מכל. שלחו איתי 2 עובדות סוציאליות. חששתי לאבי שהיה אז בן 72. התקשרתי (2 לפנות בקר) לקרוב משפחה שהוא רופא, הערתי אותו ואת אשתו וחיכיתי מתחת לבית הורי עד שהם הגיעו... דחיתי את זה עוד קצת.
עלינו למעלה... אימי פתחה את הדלת,מסתכלת עלי במבט שאומר תעיר אותי מהסיוט.חיבקתי אותה ללא מילים חיבקתי את אבא שלי, לא היה לי מה לומר להם...זהו, לאחר 8 שעות של תקווה שהיתחלפה רק בסיוט טהור ונקי, מה יש לומר?.
הילדים של ספּירה מצטרפים: לינור ודודי, כולם ביחד עד הבוקר.
6 בבקר אני מתחיל להתקשר לבני משפחה להודיע על האסון. ב 8 אני נוסע הבייתה לראות את הילדים שלי. הייתי חייב לראות אותם אולי לקבל קצת נחמה.
אני מתקשר למפקד הטייסת שלי, וכאן לאחר לילה כל כך ארוך שבו אני בשליטה, אני מתפרק, לא מפסיק לבכות בטלפון, לא מצליח לומר לו כלום...
שעות לאחר מכן הלוויה,לוויה ענקית. מאות אנשים באו לחלוק כבוד אחרון לאחותי. השר דן מרידור מדבר בשם הממשלה ורק בלוויה מגלים לו שבעצם הוא קרוב משפחה שלנו (קרוב אבל רחוק).

אחותי ספּירה הייתה אשה יפה ומקסימה, יפה מלגו ומלבר. אחותנו המבוגרת בגיל אבל הצעירה ברוח. החברה הכי טובה של הבת שלה. סבתא צעירה שנראית כמו אחותו של הנכד שלה. בן אדם אוהב ואהוב. לא ניתן להתעלם ממנה, תמיד במרכז, תמיד צוחקת , מספרת בדיחות (גסות בעיקר) ובו זמנית מאד רגישה ועדינה.
בשבילי היא כל הילדות שלי, כל הזיכרונות שלי מהחלק הזה בחיי הם איתה.

...כשאמא שלי ונעמה שמעו את ה"רעם" בערב ה 5 לינואר הם לא ידעו שהם שומעים את הרגע האחרון בחיי אחותי...

מוקדש לאחותי ספּירה ולכל הקורבנות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני